חירק נ' נאות השרון בע"מ ואח'

פסק דין

התובעת ילידת 1949 נפגעה בהתאם לנטען ביום 21.11.07 בתאונת עבודה בעת שירדה במדרגות במקום עבודתה אצל נתבעת 1 והחליקה לטענתה על מים שנזלו מהתקרה (להלן: "התאונה"). לאחר התאונה פנתה התובעת לחדר מיון בבית חולים "השרון" והתלוננה על כאבים בכל הגוף. אובחנה פגיעה בשורש כף היד וטופלה על ידי גבס. התובעת לאחר מכן התלוננה בנוסף על כאבים בכפות הרגליים, בעיקר בשמאל.

נתבעת 1 - נאות השרון בע"מ הינה מרכז סיעודי בו עבדה התובעת כאם בית וכאחראית על עובדות הניקיון והמשק (להלן: "הנתבעת").

הנתבעות בכתב ההגנה הכחישו את טענות התובעת בדבר נסיבות התאונה וטענו כי אין להטיל עליהן כל אחריות ורשלנות וכי התאונה לא נגרמה עקב מים במדרגות.

התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית בתחום האורתופדיה של ד"ר שטיינברג שהעריך את נכותה, בשל הגבלה בתנועה בקרסול שמאל ונמק בשיעור של 20% לפי סעיף 49 (2) ו' לקובץ תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") ובשל הגבלה בתנועה בקרסול ימני ונמק בשיעור של 10% לפי סעיף מתואם 49 (2) ו' לתקנות.

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת של ד"ר ישראל קליר אשר קבע כי נכותה של התובעת הינה בשיעור של 10% לפי סעיף 35 (1) ב' לתקנות. עוד, קבע המומחה כי לאור עברה האורתופדי מנגנון החבלה, בשורש היד ופרק הזמן הממושך בין החבלה הספציפית לתלונות אין קשר בין נכותה לתאונה.

מטעם בית המשפט מונה ד"ר ישראל דודקביץ' אשר העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 10% לפי סעיף 48 (3) א' בהתאמה לתקנות בשל מצב לאחר AVN בעקב שמאל ו- 5% לפי סעיף 48 (3) א' בהתאמה לתקנות בשל מצב לאחר AVN בעקב ימין. ד"ר דודקביץ' העריך כי קיים קשר סיבתי בין הנכות בעקבים לבין התאונה. עוד, קבע כי החבלה ביד לא הותירה כל נכות צמיתה.

הצדדים חלוקים כאמור הן בשאלת החבות והן בשאלת הקשר הסיבתי בין נכותה של התובעת לבין התאונה. עוד חלוקים הצדדים בשאלת גובה נזקי התובעת כתוצאה מפגיעתה הנטענת.

התיק עבר אלי, לאחר שהחל להתנהל לפני כב' השופטת א. מני-גור. ביום 04.04.13 זומנו הצדדים לישיבת הוכחות במסגרתה נחקרו התובעת, מר אברהם שוחט - מנהל נתבעת 1, הגב' רחלי שירי – אחות ראשית של נתבעת 1 ומומחה בית המשפט ד"ר דודקביץ. הצדדים הגישו סיכומים בכתב, ציטוטים שיובאו להלן הינם מפרוטוקול הדיון, הדגשות אלא אם צוין אינן במקור.

טיעוני הצדדים:

התובעת טוענת כי ביום 21.11.07 עם תחילת משמרת הבוקר, בעת שיצאה מאחת המחלקות ופנתה לרדת במדרגות שבין הקומה השישית לקומה החמישית, החליקה בגרם המדרגות שהיה רטוב, עקב דליפת מים מהתקרה. לטענתה, החליקה לאורך גרם המדרגות תוך שהיא מתגלגלת לאורך הקיר ונחבלת בכל חלקי גופה, בעיקר ביד שמאל וברגליה. לדבריה לא היו עדים לאירוע הנפילה.

לטענת התובעת, הגב' שירי חתמה על טופס ב.ל.250 ללא כל החרגה או הסתייגות ובחתימה זו, למעשה, אישרה הנתבעת את גרסתה. מר שוחט והגב' שירי לא היו עדים לאירוע ועדותם היא מפי השמועה. עוד, לטענתה הנתבעת נמנעה מלהביא את מנהל האחזקה לעדות, האחראי מטעמה לאחזקה כדי לסתור את טענתה כי הייתה נזילה במועד או כי תוקנה על ידו.

התובעת שבה לעבודה שלושה חודשים לאחר התאונה, במשרה חלקית, עד שפוטרה ביום 06.02.11 כאשר בתקופה האחרונה עבדה בעבודה פקידותית ולא הועסקה כאם בית.

לטענת הנתבעות, התובעת לא הצליחה להוכיח כי היה מפגע כלשהו במדרגות, לרבות רטיבות. עדותה של התובעת, באשר למעשיה ותחלואיה עובר לתאונה נגועים בסתירות רבות ומהותיות. התובעת נמנעה מהבאת עדים אשר היו יכולים לתמוך בגרסתה, לרבות מנהל התחזוקה וכן העובדים שפינו אותה מהמדרגות, לכן עדותה בהקשר זה הינה עדות יחידה של בעל דין הטעונה סיוע.

עוד, לטענת הנתבעות, עובר לתאונה סבלה התובעת מסחרחורות, בעיות נפשיות, כאבי ראש ובעיות ברכיים ומעדה לעיתים קרובות. לטענתה, גם האירוע נשוא תיק זה נגרם כתוצאה מבעיותיה הרפואיות של התובעת. לחילופין, נטען כי אם אכן התובעת החליקה כתוצאה מרטיבות, טענה המוכחשת, הרי שאין להטיל על הנתבעת אחריות לתאונה שכן התובעת היא שהייתה אחראית לאיתור מפגעים מעין אלו. התאונה התרחשה במהלך סריקה לאיתור מפגעים, שנערכה עם תחילת משמרת הבוקר, כאשר בסריקה הקודמת שנערכה על ידי התובעת בערב לא אותרה רטיבות. ככל שהייתה נזילה במשך הלילה לנתבעת לא הייתה כל אפשרות לאתרה ולתקנה עד למועד התאונה. כן טענו הנתבעות כי לאור מעמדה הבכיר של התובעת ומהות תפקידה אצל נתבעת 1, הרי שיש להטיל עליה אשם תורם בשיעור של 100%.

דיון והכרעה:

בפסק דין שיצא לאחרונה מלפני בית המשפט העליון הוצע מודל חלופי לדיון בעוולת הרשלנות (ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (מיום 15/7/2013) (להלן: "פס"ד פלוני"). על פי המודל המסורתי ניתוח עוולת הרשלנות ראשיתו בבחינת קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, ממשיך בבדיקה אם חובה זו הופרה ולבסוף נבחן קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההפרה לבין הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: "פס"ד ועקנין"). עמדת בית המשפט העליון בפס"ד פלוני לעיל:

"תמציתה של הביקורת היא: טשטוש הגבולות בין רכיב החובה (יצירת הסיכון הראשוני) לבין רכיב ההתרשלות (האמצעים שננקטו למניעת הסיכון); ההבחנה בין חובת זהירות מושגית לחובה הקונקרטית מעלה קשיים מעשיים; ההבחנה אינה רצויה באשר היא יכולה להביא להצרת-יתר או הרחבת-יתר של גבולות האחריות; ההבחנה מיותרת פעמים רבות, והשאלה אם המזיק יכול היה לצפות אמורה להיבחן ממילא על רקע נסיבות מקרה קונקרטי.

זאת ועוד. על פי המודל המסורתי מושג הצפיות הוא משרתם של שלושה אדונים: אנו מוצאים את הצפיות הן ביסוד של חובת הזהירות (המושגית והקונקרטית ובשני מובנים – יכולת לצפות וצורך לצפות), הן ביסוד ההתרשלות והן ביסוד הקשר הסיבתי, מה שגורם לעירוב ובלבול מושגים.,

(פס"ד פלוני, שם, בסעיף 12 לפס"ד של כבוד השופט י' עמית).